השפעת תרבות הצריכה על הסביבה

קצת רקע על תרבות צריכה – אוגוסט 2009 (מתוך כתבות של פעולה ירוקה וארנה קזין).

התרבות שבה אנחנו חיים מכונה בטעות "תרבות הצריכה". במידה רבה זו לשון נקייה, מייפה. כינוי מדויק יותר הוא: "תרבות הזבל". הזבל הוא לא תקלה. הוא לא סרח עודף או תופעת לוואי. הוא לא תוצר מקרי, מיותר, של פעילות יצרנית וצרכנית. זבל הוא הדבר עצמו. הוא הציר המרכזי. בלעדיו אי אפשר. הזבל הוא הדשן של הצמיחה הכלכלית. הזבל – ולא הכסף – הוא שמניע היום את העולם.
זהו העיקרון הפשוט המנחה את תרבות הצריכה, כמה שיותר נזרוק לפח, כך נקנה יותר. ואפשר לומר זאת כך: אם כולם יקנו רק את מה שהם צריכים ויקפידו לקנות רק מה שמחזיק מעמד במשך שנים רבות ככל האפשר – השיטה הכלכלית כולה תקרוס. בעצם, אנחנו חייבים לקנות חולצה שנשחקת אחרי ארבע כביסות, קלטות שמוחלפות בתקליטורים, נגני דיסקים שצריך להמיר במכשירי אייפוד, מחשבים שתוכנות ההפעלה שלהם מתיישנות. אנחנו חייבים לקנות את מה שנזרוק במהרה, כדי שנקנה מוצרים חדשים, שיחליפו את הישנים, ונמשיך לקנות ולקנות ולקנות. הדירות שלנו קטנות. תרבות הצריכה אינה יכולה להסתמך רק על דחף הצבירה. חובה להחליף. צריך לזרוק כדי לקנות. זו התורה כולה.

תרבות הצריכה מציעה סולם ערכים שבו האדם נמדד על פי רכושו ולא על פי הוויתו.

הכסף הוא האידיאל, ובדרך אליו הכל מותר. לתרבות זו שמות רבים כמו "אמריקניזציה", "חומרנות", "תרבות הפרסומות", ו"תרבות הרייטינג".

כבני אדם יש לנו צרכים חומריים כמו מזון, מים, מחסה וביגוד. יש לנו גם צרכים רוחניים כמו חום, שייכות, אהבה או מתן משמעות לחיים. תרבות הצריכה מנסה לשכנע אותנו שניתן למלא צרכים רוחניים במוצרים חומריים. היא יוצרת אצלנו ציפיות מוגזמות ותקווה לאושר אם רק נשיג את המוצר הבא. אך את הצרכים הרוחניים לא ניתן לקנות בכסף, וככל שאנו מתאמצים יותר גדלה תחושת הריקנות והסתמיות.

זירות הפעולה של תרבות הצריכה מתקיימות, למעשה, כמעט בכל מקום:פרסומות- בטלוויזיה, ברדיו, בעיתונות, בלוחות ענק ברחובות, בטלוויזיות חוצות, בקולנוע, על תחנת האוטובוס ובאינטרנט.

בעיתונות ובטלוויזיה משודרות פרסומות בלתי ישירות- מוספים של "סגנון חיים", "רכב", חידושים טכנולוגיים,בישול יוקרתי, כשלמעשה רוב הקוראים כלל אינם יכולים להרשות לעצמם לרכוש את המוצרים המוצגים שם או אינם זקוקים להם.

בכל סוגי הפרסומות חוזר המסר:קנו עוד- כך תהיו מאושרים יותר. המסר "אתם בסדר בדיוק כפי שאתם", הבסיסי כל כך לבריאות הנפש של האדם, אינו משודר בהן.

תרבות הצריכה היא תופעה חברתית וכלכלית המעודדת אותנו לקחת נתח הגון ממשאבי כדור הארץ מבלי להתחשב בתוצאות.

20% מאוכלוסיית העולם צורכת למעלה מ- 70% מהמשאבים החומריים שלו, ומחזיקה למעלה מ- 80% מההון בו. למרות שאליטה גלובלית זו כוללת אנשים כמעט מכל המדינות, היא מרוכזת ברובה במדינות המערביות, הצרכניות: ארה"ב, קנדה, מערב אירופה, אוסטרליה, יפן וגם ישראל.

אותם 20% אינם מגדלים, מספקים או מייצרים לבדם את כל המשאבים הללו, אלו הם תוצרים מעמלו של כלל העולם. האוכלוסייה הצרכנית נהנית מהיתרונות של שימוש בתוצרים אלו, ושולטת בחלוקתם, למרות שמלכתחילה הם לא בהכרח שייכים לה.

בכל זאת, נותרה בעיית הקשר שבין הרוח לחומר בתרבות הזבל. כאשר מייצרים דברים שנועדו לקנייה ולזריקה במהירות ובתכיפות, מייצרים לא רק זבל אלא גם עבודה קשה וזולה. מייצרים ניצול. העובדים נחשבים גם הם לזבל – טובים רק כל עוד הם נוחים ויעילים, ניתנים להשלכה ברגע שנמאס מהם. תרבות הזבל גם מורידה את ערך האומנות והמלאכה ומעדיפה על פניהן את האוטומציה והתעשייה. תהליכים זריזים וקצרי מועד עדיפים על תהליכים ממושכים ומעמיקים. הכל נעשה, כמדומה, שטוח. אי אפשר לעצור ולרקום קשר מחייב, ארוך טווח, משמעותי, עם הדבר, עם האדם, עם האחר. צריך, בקוצר רוח, להיפרד ולרכוש חדש.

לתרבות הצריכה השפעות רבות:

מחסור בזמן- כאשר אנו עובדים יותר כדי לרכוש עוד מוצרים, יש לנו פחות זמן להקדיש למשפחה ולחברים.

הרס המשפחה- הרבה הורים מבלים פחות עם ילדיהם. במקום תשומת הלב החסרה מנסים הם לפצות את הילדים בכסף ובמתנות.

ילדים חומרניים- מגיל צעיר מאוד מהווים ילדים מטרה לפרסומות. כשההורים מבלים יותר זמן בעבודה,הילדים עוברים שטיפת מוח בלתי פוסקת, והמפרסמים מקבלים צרכנים לכל החיים.

הרס חברתי- כיוון שאנו מודדים את ההתקדמות שלנו בצורה יחסית לאחרים, אנשים ממשיכים להיות מתוסכלים, כיוון שתמיד מכסחת הדשא של השכן ירוקה וחדשה יותר. את העסקים השכונתיים מחליפים מרכזי קניות ענקיים שמוציאים את הכסף מהקהילה ומגדילים עוד יותר את הניכור החברתי ואת הפער הכלכלי.

הרס סביבתי- תרבות הצריכה הורסת את כדור הארץ. אם כל העולם יצרוך כמו החברה האמריקאית, יידרשו 4 כדורי ארץ רק כדי לתמוך באוכלוסייה הקיימת.

תרבות הזבל משפיעה אפוא בוודאי גם על היחס שלנו לטבע. אם אין לנו כבוד לאריכות ימים של הדברים, גם קצרה רוחנו מאהבת הטבע השורד, המתפתח, הפורח, החי בקצב שלו, לעצמו, בלי שום תועלת לצריכה ולאשפה. וכך החיים שלנו נתפשים במונחים תועלתניים, עכשוויים, ואין מקום לחריגה ולהתעלות.
זהו אפוא האתגר הגדול: כיצד נמשיך להשתתף בחגיגה, לזרוק את כל הדברים שרכשנו, להחליפם בחדשים, להניע את גלגלי הצריכה, ובכל זאת נבטיח שמשהו יישמר. כדי שלא הכל בחיינו יהיה זבל, אולי כדאי לפני הכל, להכיר בחשיבות העצומה של הפסולת בחיינו. להעריך את יכולת הפסולת להפוך למשאב יקר ערך, ללמד את הדורות הבאים שיש לכך משמעות חשובה בשמירה על הסביבה ומבקביל לצמצם צריכה חדשה ממשאבי הטבע.

אז מה אפשר לעשות? הרבה מאוד. מספר רעיונות לשינויים בהרגלי הצריכה:

טיפים לשינויים בהרגלי הצריכה.
הפעלות בנושא איכות הסביבה בתרבות הצריכה, מתוך התוכנית "חכמים בריבוע"

לשיתוף:

השארת תגובה