פיסול סביבתי בחצר בית ספר קשת בכוכב יאיר

חזרה לפיסול סביבתי ויצירה מחומרים ממוחזרים במוסדות חינוך

פיסול סביבתי בבית ספר "שקד" ברעננה ביצירת משפחה רוכבת על אופניים מפסולת של עציצים.

פיסול סביבתי לתחרות "המרוץ לירוק" בבית ספר שקד רעננה

חזרה לפיסול סביבתי ויצירה מחומרים ממוחזרים במוסדות חינוך

סרטון המציג  פיסול סביבתי עם ילדי שקד רעננה מפסולת של עציצים

כאשר חינוך אומנות וסביבה מתחברים יחד במטרה להבטיח את עתיד הדורות הבאים, כולנו נקראים לקחת חלק בחשיבה ובחינוך של דור המבין כי אנו בני האדם  מחויבים לשמור על הסביבה למען כולנו.
חשוב שהחינוך הסביבתי יהיה מבוסס על חוויה אישית.

חוויות אלו עשויות להשפיע בצורה מכרעת בהבניית עמדות, נטיות, ערכים וביטויי ההתנהגות כלפי הסביבה והטבע בהווה ובהמשך ילדים לומדים על הסביבה ועל הטבע באמצעות אינטראקציה ישירה עמם ועל כן חשוב שמבוגרים, הורים ומחנכים, ירבו בהתנסויות משמעותיות ובאינטראקציות איכותיות שישאירו רושם חיובי על הילדים.

עידוד הפיסול הסביבתי והיצירה האקולוגית  במערכת החינוך, באה במטרה לחזק את תהליכי הלמידה של התלמידים בהבנה שיש לקדם פתרונות לבעיית הפסולת בארץ ובעיות סביבתיות שונות.
הפעילות חושפת ומעודדת את התלמידים – להגברת העשייה הסביבתית והחברתית ע"י חינוך ועשייה לשיפור הסביבה והחברה, שיפור כושר היצירתיות ופיתוח הדימיון הבלתי מוגבל לראות בחומרים שיצאו מכלל שימוש כחומר שניתן להפיח בו חיים חדשים.
החשיפה ליצירה הירוקה פועלת בשני מישורים: במישור הראשון, חשיפת התלמידים לבעיות סביבתיות שונות ודרכים לפתרון גלובלי, מקומי ואישי תוך דגש על הצורך בשמירה וניצול נכון של משאבי הטבע הקיימים.
במישור השני, פעולת התלמידים בבית הספר בצורה חוויתית המטפחת גם חשיבה יצירתית, שהם יצרו מתוך החומרים שסיימו את ייעודם והיו מיועדים להטמנה והפיחו בהם חיים חדשים ליצירות מפתיעות, פעולה זו מגבירה אצלם את הרצון לצמצום צריכה וחיסכון, שימוש חוזר ומיחזור, וליצירת דפוסי התנהגות ירוקים בבית הספר ובבית.
דפוסי התנהגות ערכיים, הבאים לידי ביטוי בגילוי אחריות סביבתית בין מה שאנו צורכים לבין מה שאנו זורקים המשפיעה ישירות על בני ביתם, על הסביבה ועל הקהילה כולה.

פעילות משותפת של תלמידים יהודים וערבים ברמלה לטיפוח העיר והקהילה

טיפוח גינות בתי ספר משימוש חוזר בחומרים ממוחזרים

פיסול סביבתי בבית ספר ביצירת סמלי וחגי ישראל מחומרים ממוחזרים

.

.

.

.

……. בקרו אותי בפייסבוק

אורך הסדנה מותנה בהתאם לגיל  ובחירת היצירה.

ניתן לקבוע סידרת סדנאות לבתי ספר, סדנאות לקייטנות ,פעילות להורים וילדים וסדנאות ליום ירוק.

סדנה להכנת טנא וזר לחג השבועות מחומרים ממוחזרים

ראו דוגמאות

סדנאות מיחזור לקייטנות אוניברסיטת תל אביב

 התרבות שבה אנחנו חיים מכונה בטעות "תרבות הצריכה". במידה רבה זו לשון נקייה, מייפה. כינוי מדויק יותר הוא: "תרבות הזבל". הזבל הוא לא תקלה. הוא לא סרח עודף או תופעת לוואי. הוא לא תוצר מקרי, מיותר, של פעילות יצרנית וצרכנית. זבל הוא הדבר עצמו. הוא הציר המרכזי. בלעדיו אי אפשר. הזבל הוא הדשן של הצמיחה הכלכלית. הזבל – ולא הכסף – הוא שמניע היום את העולם.
זהו העיקרון הפשוט המנחה את תרבות הצריכה, כמה שיותר נזרוק לפח, כך נקנה יותר. ואפשר לומר זאת כך: אם כולם יקנו רק את מה שהם צריכים ויקפידו לקנות רק מה שמחזיק מעמד במשך שנים רבות ככל האפשר – השיטה הכלכלית כולה תקרוס. בעצם, אנחנו חייבים לקנות חולצה שנשחקת אחרי ארבע כביסות, קלטות שמוחלפות בתקליטורים, נגני דיסקים שצריך להמיר במכשירי אייפוד, מחשבים שתוכנות ההפעלה שלהם מתיישנות. אנחנו חייבים לקנות את מה שנזרוק במהרה, כדי שנקנה מוצרים חדשים, שיחליפו את הישנים, ונמשיך לקנות ולקנות ולקנות. הדירות שלנו קטנות. תרבות הצריכה אינה יכולה להסתמך רק על דחף הצבירה. חובה להחליף. צריך לזרוק כדי לקנות. זו התורה כולה.

תרבות הצריכה מציעה סולם ערכים שבו האדם נמדד על פי רכושו ולא על פי הוויתו.

הכסף הוא האידיאל, ובדרך אליו הכל מותר. לתרבות זו שמות רבים כמו "אמריקניזציה", "חומרנות", "תרבות הפרסומות", ו"תרבות הרייטינג".

 כבני אדם יש לנו צרכים חומריים כמו מזון, מים, מחסה וביגוד. יש לנו גם צרכים רוחניים כמו חום, שייכות, אהבה או מתן משמעות לחיים. תרבות הצריכה מנסה לשכנע אותנו שניתן למלא צרכים רוחניים במוצרים חומריים. היא יוצרת אצלנו ציפיות מוגזמות ותקווה לאושר אם רק נשיג את המוצר הבא. אך את הצרכים הרוחניים לא ניתן לקנות בכסף, וככל שאנו מתאמצים יותר גדלה תחושת הריקנות והסתמיות.

 זירות הפעולה של תרבות הצריכה מתקיימות, למעשה, כמעט בכל מקום:פרסומות- בטלוויזיה, ברדיו, בעיתונות, בלוחות ענק ברחובות, בטלוויזיות חוצות, בקולנוע, על תחנת האוטובוס ובאינטרנט.

בעיתונות ובטלוויזיה משודרות פרסומות בלתי ישירות- מוספים של "סגנון חיים", "רכב", חידושים טכנולוגיים,בישול יוקרתי, כשלמעשה רוב הקוראים כלל אינם יכולים להרשות לעצמם לרכוש את המוצרים המוצגים שם או אינם זקוקים להם.

בכל סוגי הפרסומות חוזר המסר:קנו עוד- כך תהיו מאושרים יותר. המסר "אתם בסדר בדיוק כפי שאתם", הבסיסי כל כך לבריאות הנפש של האדם, אינו משודר בהן.

 תרבות הצריכה היא תופעה חברתית וכלכלית המעודדת אותנו לקחת נתח הגון ממשאבי כדור הארץ מבלי להתחשב בתוצאות.

20% מאוכלוסיית העולם צורכת למעלה מ- 70% מהמשאבים החומריים שלו, ומחזיקה למעלה מ- 80% מההון בו. למרות שאליטה גלובלית זו כוללת אנשים כמעט מכל המדינות, היא מרוכזת ברובה במדינות המערביות, הצרכניות: ארה"ב, קנדה, מערב אירופה, אוסטרליה, יפן וגם ישראל.

אותם 20% אינם מגדלים, מספקים או מייצרים לבדם את כל המשאבים הללו, אלו הם תוצרים מעמלו של כלל העולם. האוכלוסייה הצרכנית נהנית מהיתרונות של שימוש בתוצרים אלו, ושולטת בחלוקתם, למרות שמלכתחילה הם לא בהכרח שייכים לה.

בכל זאת, נותרה בעיית הקשר שבין הרוח לחומר בתרבות הזבל. כאשר מייצרים דברים שנועדו לקנייה ולזריקה במהירות ובתכיפות, מייצרים לא רק זבל אלא גם עבודה קשה וזולה. מייצרים ניצול. העובדים נחשבים גם הם לזבל – טובים רק כל עוד הם נוחים ויעילים, ניתנים להשלכה ברגע שנמאס מהם. תרבות הזבל גם מורידה את ערך האומנות והמלאכה ומעדיפה על פניהן את האוטומציה והתעשייה. תהליכים זריזים וקצרי מועד עדיפים על תהליכים ממושכים ומעמיקים. הכל נעשה, כמדומה, שטוח. אי אפשר לעצור ולרקום קשר מחייב, ארוך טווח, משמעותי, עם הדבר, עם האדם, עם האחר. צריך, בקוצר רוח, להיפרד ולרכוש חדש.

לתרבות הצריכה השפעות רבות:

מחסור בזמן- כאשר אנו עובדים יותר כדי לרכוש עוד מוצרים, יש לנו פחות זמן להקדיש למשפחה ולחברים.

הרס המשפחה- הרבה הורים מבלים פחות עם ילדיהם. במקום תשומת הלב החסרה מנסים הם לפצות את הילדים בכסף ובמתנות.

ילדים חומרניים- מגיל צעיר מאוד מהווים ילדים מטרה לפרסומות. כשההורים מבלים יותר זמן בעבודה,הילדים עוברים שטיפת מוח בלתי פוסקת, והמפרסמים מקבלים צרכנים לכל החיים.

 הרס חברתי- כיוון שאנו מודדים את ההתקדמות שלנו בצורה יחסית לאחרים, אנשים ממשיכים להיות מתוסכלים, כיוון שתמיד מכסחת הדשא של השכן ירוקה וחדשה יותר. את העסקים השכונתיים מחליפים מרכזי קניות ענקיים שמוציאים את הכסף מהקהילה ומגדילים עוד יותר את הניכור החברתי ואת הפער הכלכלי.

הרס סביבתי- תרבות הצריכה הורסת את כדור הארץ. אם כל העולם יצרוך כמו החברה האמריקאית, יידרשו 4 כדורי ארץ רק כדי לתמוך באוכלוסייה הקיימת.

 תרבות הזבל משפיעה אפוא בוודאי גם על היחס שלנו לטבע. אם אין לנו כבוד לאריכות ימים של הדברים, גם קצרה רוחנו מאהבת הטבע השורד, המתפתח, הפורח, החי בקצב שלו, לעצמו, בלי שום תועלת לצריכה ולאשפה. וכך החיים שלנו נתפשים במונחים תועלתניים, עכשוויים, ואין מקום לחריגה ולהתעלות.
זהו אפוא האתגר הגדול: כיצד נמשיך להשתתף בחגיגה, לזרוק את כל הדברים שרכשנו, להחליפם בחדשים, להניע את גלגלי הצריכה, ובכל זאת נבטיח שמשהו יישמר. כדי שלא הכל בחיינו יהיה זבל, אולי כדאי, לפני הכל, להכיר בחשיבות העצומה של הזבל בחיינו. להעריך את הזבל, להעלות אותו על נס, להעניק לו משמעות.

 אז מה אפשר לעשות?

טיפים לשינויים בהרגלי הצריכה.

כמה מים נחוצים לאדם ביומו על מנת לשרוד צורך אדם, בשתייה ודרך רכיבי מזון, כ- 4 ליטר ביום, ובאזורים חמים, לפחות פי שניים. אולם זהו רק חלק קטן מאד מצריכת המים היומית.
בעולם המודרני, ובעיקר בעולם המערבי, צורך אדם עשרות עד מאות ליטרים ביום – הכל בהתאם לרמת החיים שלו. למעשה, הפכה רמת צריכת המים לנפש, כמו רמת צריכת האנרגיה, לאחד המדדים המקובלים לקביעת רמת מחיה. ל- 65% מאוכלוסיית העולם, בעיקר במדינות העולם השלישי, אין מים זורמים בבתים; הצרכים נעשים בפאתי הכפר, והמים נשאבים מבארות רק לצורכי בישול, שתייה ורחצה מינימאלית. הצריכה הממוצעת באוכלוסייה זו היא כ- 50 ליטר לנפש ליום (לנ"י). מצד שני, במדינה מתועשת כמו ארה"ב, בה המים משמשים להדחת אסלות, מכונות כביסה ומדיחי כלים, שטיפת מכוניות, גינון, בריכות שחייה וכו', יכולה הצריכה לעבור את הכמות של 450 ליטר לנפש ליום.

 בישראל הצריכה הממוצעת נעה בין 270 ל- 300 לנ"י (במלים אחרות, כל אדם צורך בין 100 ל- 110 מ"ק מים בשנה). לשם השוואה, הצריכה בשטחי הרשות הפלשתינית היא כ- 80 לנ"י בממוצע, ובירדן השכנה כ- 150 לנ"י. אולם, הצריכה הביתית מהווה רק כ- 30 מכלל צריכת המים במדינה. רוב המים במדינה, כ- 60%, משמשים לחקלאות.

באופן כללי, השימושים הביתיים המרכזיים במים נחלקים כך: שירותים 45%, רחצה 30%, כביסה 25% ובישול ושתייה 5%. כשיודעים באילו פעולות אנו משתמשים ביותר מים, קל יותר גם לחסוך.

שינויים קטנים באורח החיים יכולים להשפיע רבות על מצב המים ועל הפגיעה בטבע.

התקנת חסכמים וקוצבי מים: כשאנחנו פותחים ברז, יוצאים ממנו הרבה יותר מים ממה שאנחנו צריכים באמת. מה עושים? מתקינים חסכמים וקוצבי מים. חסכמים הם מכשירים פשוטים, שאותם מרכיבים בברזים במטבח ובמקלחת, את קוצבי המים מתקינים במערכת ההשקיה בגינה, כדי להפחית את כמות המים היוצאים מן הברזים. הדחת מים באסלות מצריכה שימוש במים רבים ולכן שימוש יעיל במיכל הדחה דו כמותי יכול לחסוך במידה ניכרת בצריכת המים בבית.
סרטון הדרכה לשימוש בחסכמים.

כמה עצות לחיסכון במים, נעזור לשמור על המים במדינה ונוזיל את חשבון המים שלנו.

בוא ניקח אחריות -  לחצו על הקישור חושבים טיפה – חוסכים ים! באדיבות Ynet .

לצערי בארץ, מידת המיחזור נמוכה יחסית הן בגלל העדר מודעות והן בגלל העדר חקיקה מספקת בנושא.

איך אנו יכולים ע"י שינויים קטנים באורח החיים להפחית את כמויות האשפה?

ראשית הפרדת האשפה האורגנית מכלל הפסולת תוך הפיכתה לקומפוסט תחסוך עשרות אחוזים מכמות הפסולת המיועדת להטמנה.

שינויים בהרגלי הצריכה, לא מעט דברים שאנו קונים ומשמשים אותנו לרגע קט בלבד ואין לנו צורך בהם יכולים להיות מנוצלים פעם נוספת ולשרת אותנו או את האחרים נאמנה, לפני שיתפסו מקום במטמנות האשפה ויתחילו להתפרק לגורמים.
להלן חמשת  ה-R המומלצים:

1. Reduce – הפחתה: פתרון המהווה בסיס לצמצום כמויות הפסולת. מהותו היא הקטנת כמות החומר בו אנו משתמשים,  עוד לפני הפיכתו לאשפה. למשל:
-  חלק גדול מהמוצרים שאנו צורכים, נקנה באריזות המושלכות לפח עם פתיחת המוצר.
חברות מייצרות אריזות מהודרות לצורכי שווק ופרסום. כדאי לנסות להשפיע על חברות השיווק לצמצם את כמות האריזות בצורה ניכרת.
- בזמן קניות: במקום להשתמש בשקית לכל מוצר, ניתן לצמצם את כמות השקיות, או מומלץ יותר להשתמש בשקית בד רב פעמית או בתיק גדול.
- להשתדל לנסוע כמה שפחות ברכב פרטי וכמה שיותר באופניים ובתחבורה ציבורית, כדי לחסוך בזיהום אויר.
- לקנות מוצרים שונים כמו שוקו ושמפו באריזות משפחתיות גדולות שמספיקות לכולם – כך חוסכים פלסטיק וגם כסף.

2. Reuse – שימוש חוזר: החברה המערבית הצרכנית דוגלת בשיטת "השתמש וזרוק".
כל מוצר הוא חד פעמי, תמיד אפשר לקנות עוד… אך מוצר המשמש אותנו חצי שעה, ימשיך להתקיים מאות שנים לאחר מכן. על מנת להפחית את כמויות הפסולת שאנו מייצרים, עלינו לשוב לשימוש הרב פעמי, שהוא מתקדם יותר (ואם מקפידים שלא לבזבז מים בשטיפת הכלים, גם אינו מעמיס פסולת על המערכת). למשל:
- שימוש חוזר בבקבוקי שתייה (מילוי במים או מיץ) ושקיות פלסטיק (לשמור שקיות מקניה קודמת ולזכור לקחתן לקנייה  הבאה).
- שימוש בכלים רב פעמיים ולא בכלים חד פעמיים.
- איסוף המים שיוצאים מהמזגן בצינור ישר אל הצמחים.

3. Repair – לתקן: לנסות להימנע מהפיכת מוצר לפסולת – לתקן קרעים בבדים וגם מכשירים שנדמה שהתקלקלו, ללמוד מלאכות בסיסיות של תיקון ושיפוץ – זה יותר כיף מלהיות תלוי בבעלי מקצוע. וכמובן, לשים לב שקונים מוצר איכותי ולא כזה שמכוון מראש לשימוש קצר.

4. Recycle – למחזר: בתהליך מיחזור, אנו הופכים מוצר קיים לחומר הגולמי ממנו נוצר ויוצרים מוצר חדש. למשל, כדורי ים וספסלי רחוב, מיוצרים מפלסטיק של בקבוקי שתייה שזרקנו לכלובי המיחזור. במצב אידיאלי, מוצר שסיימנו את השימוש בו יחזור אל היצרן, שיידע טוב מכולם, לטפל במרכיביו ולמחזר אותם. זה כבר קורה בעולם, לדוגמא יצרנית כסאות-מחשב יפנית, לוקחת אחריות על המוצר, גם בגמר השימוש בו. בארצות מסוימות במזרח, מי שמניח טלוויזיה או מסך מחשב משומשים ברחוב, מבלי לתאם עם הרשויות, נקנס בסכום גבוה, כי הללו מכילים חומרים מסוכנים ויש לתאם עם גורם מיוחד האוסף ומטפל בהם.
יש לזכור שלמרות שתהליך המיחזור יעיל וחסכני, עדיין נוצר זיהום ודרושה אנרגיה מסוימת לקיומו.
-     מיחזור בקבוקי פלסטיק גדולים (בפחי המיחזור), או קטנים (בפיקדון).
-     מיחזור זבל אורגני לקומפוסט.
-     קניית מוצרים ממוחזרים (כמו נייר).

5. Refuse - לסרב: יש אומרים שזהו העיקרון הראשון במעגל צמצום הפסולת. הכוונה היא לסירוב לצרוך יותר ממה שצריך. אנו חיים בחברה צרכנית. אדם במדינה מפותחת קונה, לא כמה ומה שהוא צריך, אלא על פי צו האופנה, התרבות, יחס החברה, וכו'… אימוץ דרך חיים בה אנו קונים על פי צרכינו האמיתיים, תגרום להפחתה בייצור ולהפחתה בכמויות הפסולת שלנו.

סרטון וידיאו – שינוי הרגלים להקטנת השימוש בשקיות ניילון.

שקיות פלסטיק – פסולת מיותרת

דוגמאות למיחזור ושימוש חוזר בשקיות ניילון

הילדים יתנסו בטכניקות שונות של פיסול, ציור, הדבקה, גזירה, צביעה, הרכבה ועוד.
הילדים עובדים בקבוצות קטנות באוירה ביתית בויחס אישי לכל אחד.

החוג יתקיים פעם בשבוע במשך שעה וחצי ברעננה.

בני האדם משתמשים כל שנה ביותר ממה שהמערכות האקולוגיות מסוגלות לייצר בשנה, כושר

ההתחדשות של הטבע אינו מדביק כיום את קצב הצריכה שלנו.

האנושות צורכת במשך שנה את מה שלוקח לטבע שנה וארבעה חודשים לייצר ולחדש מחדש.

מאחר ומשאבי הטבע הם מוגבלים, נוצרה מציאות שבה העולם צורך משאבים הרבה יותר ממה שהטבע מייצר בעבורנו.

במקום לצרוך ממשאבי הטבע, נחזיר לטבע, נשתמש בפסולת כמשאב קיים.

מה אנחנו מרוויחים כאשר אנו ממחזרים?

- אנחנו מפחיתים את הכמות הפסולת המיועדת להטמנה באדמה – כך אנו חוסכים בקרקע יקרה.

- אנחנו מזהמים פחות את הקרקע, את המים ואת האוויר.

- אנחנו מבזבזים פחות את המשאבים היקרים של כדור-הארץ.

- אנחנו חוסכים באנרגיה, הדרושה לייצור מוצרים חדשים.

- אנו חוסכים שינוע רב הגורם לזיהום וצריכת דלקים מזהמים.

- אנחנו שותפים לתחושת ההנאה שאנו יכולים לשנות לטובה את מצב הסביבה.

כאומנית המשתמשת בחומרי גלם רבים לצרכי היצירה, ברצוני להעלות את המודעות לבעיות הסביבתיות המקיפות אותנו, לצמצום כמויות פסולת ההולכות להטמנה, צמצום צריכת משאבים חדשים, פיתוח הדמיון והיצירתיות ממש אנו הופכים לממציאים ע"י יצירת יצירות מדהימות שנוצרו מחומרי גלם קיימים ולתת להם פרשנות חדשה משלנו.

אני מזמינה אתכם לחוויה שתפתח את הדמיון והיצירתיות  בביקור באתר שלי המציג,

אומנות ירוקה המושיטה את ידה לסביבה.
ההתנסות  ביצירה מחומרי פסולת, היא ממש חוויה שתגרום לכם צמיחה אישית ,תחושה של עשייה טובה, הנאה לעצמך ולסובבים אותך, מעורבות ואכפתיות לשמירת הקיימות ואיכות הסביבה.

לפיכך נודעת חשיבות רבה לאומנות ממוחזרת הן מבחינה חינוכית, כלכלית ואקולוגית.

"האומנות בגילוי של כוח היצירה של הרוח האנושית, מקדמת את התהליך הכללי של הרוחניות בעולם"
(מדברי הרב קוק).

יום יום אנו זורקים לפח שאריות מזון, ניירות, עטיפות ואריזות, פחיות משקה, בקבוקים ריקים, בגדים ישנים, צעצועים… האשפה שאנחנו זורקים, מגיעה ברובה למזבלות ולאתרי הטמנת פסולת ומצטברת בהם בכמויות עצומות.

כמות הפסולת ההולכת וגדלה בתוספת עלייה בצפיפות האוכלוסייה וצמצום השטחים הזמינים, מחריפים את הקשיים בדרך להקמת אתרים חדשים לסילוק פסולת. התוצאה הבלתי נמנעת היא מצוקת נפח הטמנה זמין, ומפגעים סביבתיים קשים.

ברגע שפסולת יצאה מביתנו,כבר בדרך להטמנה הנוצר זיהום רב כתוצאה מהשינוע לאזורי ההטמנה. זיהום הממשיך להיווצר גם אחרי ההטמנה.

מאחר ואין הפרדה בין פסולת רטובה לפסולת יבשה, שילוב הפסולת האורגנית והיבשה יחד ובנוסף ייצור ושימוש בחומרים מלאכותיים שאינם מוכרים לטבע ואינם מתפרקים על ידי האורגניזמים הקיימים בו, גורם לכך שהפסולת אינה מתכלה, כתוצאה מכך נגרמת עליה בפליטת גזים רעילים, עלייה בזיהום הקרקעות באזורי ההטמנה, זיהום האוויר ומי התהום, פגיעה בנוף, סיכון חיות הבר והפצת מחלות מזהמות.

אם בממוצע מייצר אדם בישראל 2.5 ק"ג פסולת ביום, ניקח את כמות התושבים ביחס לשטח הגיאוגרפי של המדינה וגידול האוכלוסייה, נראה: ככל שיש יותר תושבים – כך גם כמות הזבל שהם מייצרים גדולה יותר, עלייה מתמדת ברמת החיים והשפעת תרבות הצריכה גורמות לייצור רב יותר של פסולת.

אבל, צריך לזכור כי שטח המדינה נשאר זהה ולא משתנה, ולכן אין בעצם מספיק מקום כדי לאחסן את הפסולת. כל פיסת קרקע יקרה לנו מאוד.

 היטל ההטמנה המוצע מהווה חלק מהפתרון לעיוות הקיים כיום בשוק הפסולת בישראל. פתיחת מטמנות נוספות לא תפתור את בעיית הפסולת לטווח הארוך ותמנע ניצול יעיל של הקרקעות להטמנה.

מטמנה חדשה נותנת אשליה של פתרון זמין וזול אך למעשה, מונעת התפתחות מחזור וטיפול אחר שאינם מתכלים עם הזמן ונותנים פתרון לטווח ארוך. בנוסף, ריבוי אתרים גורם לתחרות והורדת מחירים אשר ימשיכו למנוע קידום פתרונות אלטרנטיביים להטמנה.

 וכאן בדיוק נרתם לעזרתנו המיחזור.

שימוש חוזר במוצרים שיועדו לפח, גורם לחיסכון רב  בצריכת חומרי גלם ממשאבי הטבע מצד אחד וצמצום כמויות הפסולת המיועדות להטמנה באדמה מצד שני.

הפחתה מכלל הפסולת שאנו מייצרים מדי שנה, תחסוך מכדור-הארץ קילוגרמים רבים של דו-תחמוצת הפחמן, הגז שנחשב לאשם המרכזי בהתחממות הגלובלית של כדור הארץ.